החלטה בתיק רע"פ 2930/03

השופט א' א' לוי:

1.        בחודש מרץ 1996 התמוטטו קורות אחדות עליהן ניצב גשר שפירים, וכתוצאה מכך נגרם מותם של שלושה אנשים. בעקבות כך הוגש כתב אישום נגד המבקש וחמישה אחרים, להם יוחסה עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקש, ששימש כמפקח מטעם מע"צ בפרוייקט הקמת הגשר, הורשע על ידי בית משפט השלום בעבירה שיוחסה לו, ובהמשך נגזרו לו, ברוב דעות, 12 חודשי מאסר ו-8 חודשים מאסר על-תנאי.

2.        את השגותיו כנגד הרשעתו, הביא המבקש בפני בית המשפט המחוזי, אולם ערעורו כנגד הכרעת הדין נדחה. מאידך, התקבל הערעור כנגד העונש, והוא הועמד על 12 חודשים, מחציתם בפועל ומחציתם על-תנאי. בית המשפט הורה כי המבקש ישא בעונש המאסר שהושת עליו בדרך של עבודות שירות, אולם הוא לא הסתפק בכך, ומתוך כוונה מוצהרת "לאזן את סך מכלול הענישה" (בלשון בית המשפט המחוזי, בעמ' 135 של פסק-הדין), הוחלט לחייב את המבקש, בתשלום קנס בסך 50,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו.

3.        המבקש, שככל הנראה מתקשה להשלים עם הרשעתו והעונש שהושת עליו, הגיש לבית משפט זה בקשה ליתן לו רשות לערער, ובפיו שלוש סוגיות המצדיקות, להשקפתו, את קיומו של ערעור נוסף. ראשית, המבקש כמו יתר הנאשמים בפרשה זו נמנע מלהעיד להגנתו במהלך הדיון בפני בית משפט השלום, ולא קרא לעדים מטעמו. רק לאחר הרשעתו הוא ביקש להשלים את אשר החסיר, אולם הדבר נמנע בהחלטותיהן של ערכאות קמא. שנית, נטען כי תפקידו של המבקש כמפקח על ביצוע מבנה הגשר, לא כלל פיקוח על בניית הפיגומים שנשאו את המבנה הטרומי, ועל כן שגו ערכאות קמא בקביעתן כי הוא נושא באחריות בפלילים לתוצאה הקטלנית. במישור זה נטען עוד, כי המשיבה לא הוכיחה את קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין רשלנות, אם חטא בה, לגרימת המוות. שלישית, נטען כי בית המשפט המחוזי הוסיף לעונש שהושת על המבקש רכיב של קנס, ובכך הוא פעל בניגוד לאמור בסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

4.        ביום 12.1.2004 דחה בית משפט זה את שתי העילות הראשונות עליהן ביסס המבקש את בקשתו ליתן לו רשות לערער. באשר לעילה השלישית, זו שעסקה בעונש, נדחה הדיון עד למתן  הכרעתו של בית משפט זה בדנ"פ 8086/01 דניס אייזן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). משניתן אותו פסק דין בחודש אדר א' תשס"ה (חודש מאי 2005), לא נותר לנו אלא להכריע בבקשה לגופה.

5.        נקודת המוצא לדיון היא הוראתו של סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וזו לשונה:

"בית המשפט לא יגדיל עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש."

בפסק הדין ב"פרשת אייזן" מנה המשנה לנשיא א' מצא אחדות מתכליותיו של סעיף 217: להבטיח שנאשמים יוכלו לממש את זכות הערעור הנתונה להם על חומרת גזר-דינם, מבלי שיחששו שבהגישם ערעור הם חושפים את עצמם לאפשרות של החמרה בעונש (השוו ע"פ 382/74 יוסף קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 729); החמרה בעונשו של נאשם מקום שהתביעה נמנעת מלערער על קולת העונש, חורגת מאופיו האדוורסרי של ההליך המשפטי; הימנעות התביעה מהגשת ערעור על קולת העונש, יש לראותה כהשלמה עם גזר הדין והסתלקות מכוונה לעתור להחמיר בו; חריגת בית משפט שלערעור מיריעת המחלוקת אותה הציג בפניה יוזמו של ההליך (הנאשם-המערער), פוגעת בתחושת הצדק.

6.        סעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך בית משפט שלערעור, בין היתר, לקבל את הערעור, כולו ומקצתו, וכן "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה" (סעיף 213(ג) לחוק). מכך מתחייבת המסקנה, כי מקום שניתנה לבית המשפט סמכות לפעול כאילו היה ניצב בנעליה של הערכאה הדיונית, הוא גם מוסמך לשנות את רכיבי העונש, בכפוף למגבלה הקבועה בסעיף 197 הנ"ל, לאמור, שהתוצאה הסופית לא תביא להגדלת העונש שהוטל על הנאשם (השוו ע"פ 510/75, 60/76 לישפיץ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3), 20,24). וכך, אם ניטול לדוגמה מקרה בו נגזרה לנאשם שנת מאסר, מחציתה בפועל ומחציתה על-תנאי, והנאשם בוחר להשיג רק כנגד אורכה של תקופת המאסר בפועל, אך הגיוני הוא כי בית משפט שלערעור יהיה רשאי לאזן הפחתה בתקופת המאסר בפועל על ידי הגדלתו של המאסר על-תנאי, ובלבד שבסך הכל לא יחרוג העונש הכולל מגדרה של שנת המאסר שנגזרה במקור.

           הדוגמה שהבאנו בעניין המרתו של מאסר בפועל במאסר על-תנאי, היא כמובן דוגמה שאינה מעוררת קשיים, הואיל ונדמה שהכל מסכימים כי עונש של מאסר ממש חמור ממאסר על-תנאי. כך נראית, לכאורה, גם המרתו של חלק ממאסר ממש בדרך של חיוב הנאשם בקנס. אמרנו "לכאורה", הואיל ויתכן גם יתכן כי נאשם שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, עלול לראות בהמרתה של חלק מתקופת המאסר בקנס, דווקא כהחמרה בעונש. אלו נסיבות שנזכרו על ידי המשנה לנשיא א' מצא בפרשת אייזן (סעיף 25 לפסק-דינו), אולם הוא לא נדרש לתת להן מענה, מאחר והמקרה שם לא חייב זאת. אינני סבור כי אנו נדרשים להכריע בכך גם במקרה שבפנינו, הואיל וכנגד הקנס שהושת על המבקש נקבעו 5 חודשי מאסר, ואם המבקש יבחר לשאת בהם כדי להימנע מתשלום הקנס, עדיין יהיה עונש המאסר הכולל בו ישא (11 חודשים), קצר יותר מזה שהושת עליו על ידי בית משפט השלום (12 חודשים). ובמלים אחרות, העונש כפי ש"עוצב" מחדש על ידי בית המשפט המחוזי, לא חרג כלל מהמגבלה הקבועה בסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, וממילא לא נפל בו פגם המצדיק ליבון הסוגיה בפני ערכאת ערעור נוספת.

6.        אשר על כן, אנו דוחים את הבקשה.

           הצו שניתן בשעתו לעיכוב תשלום הקנס - בטל.

           ניתנה היום, י"ט בכסלו תשס"ו (20.12.2005).

ה נ ש י א                                       ש ו פ ט                                       ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: